בתחילת המאה ה- 17 במקביל למהפכה המדעית וכמה שנים לפני מהפכת הנאורות, חל שינוי בתוך הפילוסופיה. רנה דקארט, פילוסוף צרפתי, עשה מהלך אפיסטמולוגי, פורץ דרך, שהפך את השאלה האפיסטמולוגית לאחת השאלות המרכזיות בפילוסופיה עד היום. המהלך של דקארט תואר על-ידו, בזמן אמת, בספרו הגיונות.
ניתן לחלק את המהלך של דקארט לשלושה חלקים עיקריים:
1.מטרה
2.הדרך: (*) הטלת ספק בחושים – טיעון החלום.
(*) הטלת ספק בשכל ובתבונה – טיעון האל.
3.התגלית/המסקנה
שאלות:
1. תארו במילים שלכם את המהלך של דקארט על חלקיו השונים (רצוי לשלב ציטוטים מהטקסט, כדי לחזק את דבריכם).
2. כתבו 3-5 (אפשר יותר) שאלות משלכם, שעלו במהלך העבודה, המערערות ומטילות ספק על המהלך של דקארט (אפשר שאלות כלליות או שאלות ספציפיות הנוגעות לחלקים מסוימים במהלך).
3. שערו, מדוע הפך המהלך של דקארט לכה משמעותי ופורץ דרך? (חשבו על אופן וסגנון כתיבת הספר וכן להזכירכם, כמה שנים אחריו טבע עמנואל קנט את סיסמת הנאורות: "העז לדעת! אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך.").
לפניכם קטעים מתוך הספר הגיונות של רנה דקארט המציגים את המהלך שלו.
העבודה הראשונה מתבססת על קטעים אלו.
[המטרה]
לפני כמה שנים נוכחתי לדעת שעוד בהיותי צעיר לימים קיבלתי כמה דעות כוזבות כאמיתיות, ושכל מה שבניתי מאז על יסודות רעועים כל כך, אי אפשר שלא יהא מסופק מאוד ובלתי בטוח. ואז החלטתי שאם ארצה לקבוע במדעים דבר מה מוצק וקיים, אצטרך לנסות בכובד ראש פעם אחת בחיי להשליך ממני והלאה את כל הדעות שעד אותם הימים האמנתי בהן, ולהתחיל שוב הכל מן היסוד. [...] עתה אפוא, כשלבי חופשי מכל דאגה, וכשמצאתי פינה שקטה שבה אוכל לשבת באין מפריע, אשתדל בכובד ראש וכבן חורין להרוס הרס גמור את כל דעותיי הישנות.
והנה, לתכלית זו אין מן הצורך להוכיח שהן כוזבות כולן [...] ולשם כך אין מן הצורך שאחקור כל אחד מהם במיוחד, מה שהיה דורש עבודה בלא סוף; אלא מאחר שחורבן היסודות גורר אחריו בהכרח את התמוטטותם של שאר חלקי הבניין, אניף את ידי קודם כל על העקרונים שעליהם נשענים דעותיי הישנות.
[המהלך – הטלת ספק בחושים באמצעות טיעון החלום]
כל מה שחשבתי עד עתה לאמיתי ובטוח ביותר, למדתי מהחושים או על-ידי החושים. והנה הרגשתי לפעמים שהחושים הללו מתעים; והזהירות דורשת שלעולם לא נבטח בטחון מוחלט במה שהתעה אותנו פעם.אולם, אף-על-פי שהחושים מתעים אותנו לפעמים בנוגע לדברים שקשה לתפוס אותם ושנמצאים במרחק רק מאיתנו, אולי יש הרבה דברים אחרים שאין מן הראוי להטיל בהם ספק, אף אם אנו תופסים אותם באמצעות החושים. למשל, עובדה זו שאני נמצא כאן, יושב על-יד התנור, עטוף שמלת בוקר, מחזיק נייר זה בידי [...] איך אכחיש שידיים אלו וגוף זה לי הם [...]
כמה פעמים קרה המקרה שראיתי בחזון לילה שאני נמצא במקום זה, שאני מלובש, ושאני יושב על-יד התנור, אף-על-פי ששכבתי ערום לגמרי במיטתי? אמנם כרגע נראה לי היטב, שהעיניים שבהם אני מביט אני אל הנייר הזה, אינן אחוזות כלל בתרדמה; שראשי זה שאני מנענע, אינו שקוע כלל בשינה; שאני מושיט את ידי זו בכוונה תחילה ומתוך ישוב הדעת, ושאני מרגיש בה. מה שיקרה בשעת שינה אינו נראה כלל ברור ומובחן ככל זה. אולם, כשחושב אני על זאת בתשומת לב, נזכר אני שלעיתים קרובות התעוני מראות-שוא דומים לאלו בשעה שישנתי. וכשאני מתמיד במחשבה זו, רואה אני בבירור שאין שום סימנים מובהקים או אותות בטוחים למדי, שעל-פיהם יהא אפשר להבדיל במפורש בין מצב הערות לבין מצב השינה [...] נשער נא אפוא עתה שאנו ישנים, ושכל הפרטים הללו, כלומר, שאנו פוקחים עינינו, מנענעים את ראשנו, מושיטים את ידינו, וכיוצא באלו, אינם אלא מראות-שוא כוזבים.
[המהלך – הטלת ספק בשכל ובתבונה באמצעות טיעון האל]
[...] על כן אולי לא נטעה במסקנתנו, אם נאמר שהפיסיקה, [...] הרפואה, וכל שאר המדעים התלויים בהתבוננות בדברים המורכבים, מסופקים הם מאוד מחוסרי וודאות; ואילו החשבון, הגיאומטריה ושאר המדעים ממין זה, שאינם עוסקים אלא בדברים פשוטים מאוד וכלליים מאוד, בלא לדאוג הרבה אם הם נמצאים בטבע ואם לאו, מכילים משהו ודאי ובלתי מוטל בספק. כי בין אם אני ער, בין אם אני ישן, החיבור של המספר שתים ושל המספר שלוש יתן תמיד את המספר חמש, ולריבוע לא יהיו לעולם יותר מארבע צלעות [...] אף-על-פי-כן מחזיק אני מכבר בדעה זו שיש אלוהים כל יכול, שברא ועשה אותי כמו שהנני. אך מי יוכל להבטיחני שאל זה לא פעל באופן שלא תהא שום ארץ, שום שמים, שום גוף מתפשט, שום תבנית, שום גודל, שום מקום [...] אפשר שרצה האל שאהא טועה כל פעם שאחבר שתים ושלוש, או אמנה את צלעות הריבוע. אך אולי לא רצה האל שאהא מרומה באורח זה, שהרי אומרים עליו שהוא טוב באופן נעלה מכל. אולם, אילו היה זה סותר את טובו שאהא עשוי בידו באופן שאהא טועה תמיד, כי אז היה מתנגד במידת מה לטובו גם זה שירשה שאהא טועה לפעמים; ואף-על-פי-כן אי אפשר לי להטיל ספק בדבר, שאת זאת הוא מרשה.
[התגלית/המסקנה]
[...] אנוס אני להודות שבין כל הדעות שלפנים נחשבו בעיני לאמיתיות, אין אף אחת שלא אוכל עתה להטיל בה ספק [...] ארכימדס ביקש רק נקודה אחת קבועה ובלתי נעה כדי להוציא את כדור הארץ ממקומו ולהעתיקו למקום אחר. כך גם אני אהא רשאי ליצור לי תקוות נעלות, אם אזכה למצוא אך דבר אחד שיהא ודאי ובלתי מוטל בספק.
[...] הרי אמרתי בלבי שאין בעולם שום דבר [...] כלום לא אמרתי בלבי אפוא שאף אני אינני? לא ולא. בלי כל ספק הייתי במציאות, אם אמרתי דבר מה בלבי או אם אך חשבתי משהו [...] אין אפוא כל ספק שאני נמצא אם הוא [האל] מתעה אותי; ואף אם יתעה אותי כאות נפשו, לעולם לא יוכל לשים אותי לאַיִן, כל זמן שאחשוב שאני דבר מה. ולפיכך, לאחר שירדתי לעומקו של דבר זה [...] צריך אני לבסוף להחליט ולחשוב לדבר בטוח: "אני קיים, אני נמצא." [...] דבר זה הוא ודאי [...] כל זמן שאני חושב. [...] ומהו דבר חושב? הוה אומר: דבר שהוא מטיל ספק, משיג, מחייב, שולל, רוצה, בלתי רוצה, גם מדמה ומרגיש.
פתחנו את השיעור בקטע מתוך הספר הגיונות על הפילוסופיה הראשונית של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט.
"לפני כמה שנים נוכחתי לדעת שעוד בהיותי צעיר לימים קיבלתי כמה דעות כוזבות כאמיתיות, ושכל מה שבניתי מאז על יסודות רעועים כל כך, אי אפשר שלא יהא מסופק מאוד ובלתי בטוח. ואז החלטתי שאם ארצה לקבוע במדעים דבר מה מוצק וקיים, אצטרך לנסות בכובד ראש פעם אחת בחיי להשליך ממני והלאה את כל הדעות שעד אותם הימים האמנתי בהן, ולהתחיל שוב הכל מן היסוד. [...] עתה אפוא, כשלבי חופשי מכל דאגה, וכשמצאתי פינה שקטה שבה אוכל לשבת באין מפריע, אשתדל בכובד ראש וכבן חורין להרוס הרס גמור את כל דעותי הישנות."
בסיום המהלך (עליו נרחיב בהמשך) דקארט מגיע למסקנה: "אני חושב משמע אני קיים!"
נשאלה השאלה - מה דקארט ניסה להוכיח? דקארט ניסה להוכיח שהוא קיים.
מכאן למדנו שהשאלה "מה קיים?" היא שאלה אונטולוגית.
האונטולוגיה (ontos = יש, logos = תורה, היגיון) (בעברית: תורת היש, ההוויה) היא ענף מרכזי וחשוב בפילוסופיה ששואל שאלות אודות: מה קיים? מהי הישות (היקום, המציאות)? האם קיימים סוגים שונים של ישים (יש חומרי - הגוף ויש רוחני - הנפש), האם יש ישות אחת לכל הישים? האם יש אלוהים? ואם יש אלוהים האם "ישותו" של אלוהים שונה מ"ישותו" של העולם? האם ה"אין" ישנו? כיצד נברא היש? מאיפה הגיע? האם כל מה שיש קיים באופן קבוע מראש או שיש מקום לבחירה חופשית?
ענף מרכזי וחשוב נוסף בפילוסופיה הוא האפיסטמולוגיה (episteme = ידיעה, logos = תורה) (בעברית: תורת הידיעה, ההכרה). האפיסטמולוגיה שואלת שאלות אודות: מהי ידעה? כיצד הידיעה נרכשת? מהן גבולות הידיעה? מה היחס בין המציאות לידיעה (בין החוץ לפנים)? מהי אמת? כיצד ניתן להגיע אל האמת? האם האמת היא דבר קבוע? האם האמת תלויה בנו? מי קובע מהי האמת?
יש קשר הדוק בין האונטולוגיה לאפיסטמולוגיה; במוקד הדיון האונטולוגי עומד היש, ובמוקד הדיון האפיסטמולוגי עומדת ידיעת היש.
בתולדות הפילוסופיה (בעיקר המודרנית המאה ה- 17 ואילך) יש מלחמה בין האונטולוגיה לאפיסטמולוגיה על מי חשובה ממי? מי קודמת למי? הצד האונטולוגי יגיד - לפני ששואלים כיצד ניתן להכיר 'ישים' עליכם קודם לשאול מהם 'ישים'. שכן, כיצד ניתן להכיר משהו אם אתם לא יודעים מהו. לעומת זאת, הצד האפיסטמולוגי יגיד - לפני שאתם שואלים מהו היש? או האם יש אלוהים או לא, עליכם לבדוק תחילה מה אתם יכולים לדעת או לא.
בפילוסופיה העתיקה (היוונית) העמדה הרווחת הייתה שאין בכלל הבדל בין השתיים ושתיהן אותו הדבר; מה שאנחנו יודעים זה מה שיש, ומה שיש זה מה שאנחנו יודעים. ................ מבלבל??? מעולה!!! :-)
רבים נוטים לפקפק אם יש בפילוסופיה יותר ממשחק בלתי מועיל. לימוד מדעי הטבע מומלץ לא רק בגלל השפעתו על הלומד, אלא בשל השפעתו על המין האנושי בכלל. אם ללימוד הפילוסופיה יש ערך גם בשביל אנשים אחרים מלבד לומדיה, הרי זה רק על ידי השפעותיו של לימוד זה על חייהם של הלומדים.
כדי לקבוע את ערכה של הפילוסופיה עלינו לשחרר את מחשבותינו מן המשפטים הקדומים של האדם ה"מעשי" – אדם המודה בצרכים החומריים בלבד, וסבור שבני אדם זקוקים למזון בשביל גופותיהם אבל מתעלם מן הצורך במזון גם לנפש.הטובותשל הנפש חשובות לפחות כטובותיו של הגוף.
הפילוסופיה שואפת אל דעת, כשאר המדעים, על ידי בדיקה ביקורתית של יסודות דעותינו הנראות לנו כבטוחות, של משפטינו הקדומים ושל אמונותינו. אך היא לא הצליחה במידה רבה במציאת תשובות מוחלטות לשאלותיה. כל עניין שאפשר לדעת אותו ידיעה מוגדרת ומסוימת, מיד חדל להיקרא פילוסופיה ונעשה למדע לחוד. שאלות שאי אפשר לתת עליהן תשובה מוגדרת נשארות במקומן הקודם, ושארית זו נקראת פילוסופיה.
יש הרבה שאלות שכנראה תישארנה סתומות בפני שכל האדם, אלא אם כן כוחות התפיסה שלו ישתנו ויעלו על אלו העכשוויות. מתפקידה של הפילוסופיה להמשיך את העיון בשאלות אלו, ולשמור בקרבנו על רעננותה של ההתעניינות העיונית בעולם, העלולה להיעלם אם נצטמצם לתחום ידיעות הניתנות לבירור מוחלט.
מי שאין בו כלום מן הפילוסופיה עובר את החיים כפות על ידי הדעות הקדומות שמקורן בסרה ההמונית, ובדעות שבשלו ברוחו ללא השתתפות והסכמת שיקול דעתו. דברים רגילים אינם מעוררים בו שאלות, ואפשרויות בלתי רגילות נדחות על ידו בבוז. כשאנחנו מתחילים להתפלסף אנחנו מבינים שאפילו הדברים היומיומיים ביותר מוליכים אל בעיות שעליהן אי אפשר כלל לתת תשובות שלמות. אז אמנם הפילוסופיה ממעטת את הביטחון שלנו בנוגע למהות הדברים, אך במקביל היא מרחיבה את ידיעתנו בנוגע למה שהם יכולים להיות, ומראה לנו דברים רגילים באופן בלתי רגיל.
ההתבוננות הפילוסופית סוקרת את הכול ללא משוא פנים, כאשר כל קניין של דעת, אשר נקנית כשפועמת בלבו של אדם התשוקה לדעת, משמעו הרחבת ה"אני". אין זוכים בהרחבת ה"אני" כששומרים על ה"אני" כמו שהוא ומנסים להוכיח שהעולם כולו דומה לו. בהתבוננות הפילוסופית נקודת המוצא שלנו היא ה"לא-אני" בתוך אינסופיותו של העולם.
ההתבוננות הפילוסופית האמיתית מוצאת את סיפוקה בכל הרחבה של ה"לא-אני", בכל מה שמרומם את הדברים שבהם מתבונן האדם ולפיכך גם את המתבונן עצמו. השכל החופשי רואה בלי כאן ובלי עכשיו, בלי הכבלים של האמונות המקובלות.
הרוח שהתרגלה לחופש ולאי משוא פנים של ההתבוננות הפילוסופית תראה ראייה צנועה את מטרותיה ותשוקותיה כחלק מן הכול. התכונה של הרוח בתחום המעשה היא הצדק, ובתחום הרגש היא אהבה-חובקת-עולם הניתנת לדברים כולם ולא רק לאלה הנראים מועילים או נפלאים. היא עושה אותנו לאזרחי העולם ולכן הינה החירות האמיתית של האדם.
********************************************************************************************************ראסל שואל - מהו ערך הפילוסופיה ולשם מה עלינו לעסוק בה ?
דווקא היום, שהשפעת המדע והעסקים המעשיים גדולה כל כך, חשיבות השאלה גדולה מתמיד, עקב נטיית רבים לפקפק בה ולחשוב, כי היא לא יותר ממשחק בלתי מועיל .
ערכה של הפילוסופיה נמצאת אך ורק בין "טובות הרוח", וגלויה רק לאלו שאינם אדישים לקיומה ולא רואים בה בזבוז זמן .
האדם "המעשי", הוא אדם המודה בצרכים חומריים בלבד, אך מתעלם מהצורך למזון "בשביל הנפש" . גם אם העוני והמחלות היו מגיעים לקיצם, טוען ראסל, עדיין היה צורך בהרבה מאוד בשביל להפוך לחברה בעלת ערך, שכן בעולם בו אנו חיים חשובות טובות הנפש בדיוק כמו טובות הגוף .
הפילוסופיה, שואפת קודם כל אל הדעת. דעת שהיא פרי בדיקה ביקורתית של יסודות דעותינו, גם אלו שנראות לנו בטוחות ביותר, של דעות קדומות ושל אמונותינו .
הפילוסופיה לא הצליחה כל כך לענות על השאלות שהעמידה לפניה, אם כי בכך טמון סוד קיומה . השאלות שאין בכוחנו לענות עליהן תשובה ברורה- נקראות פילוסופיה .
ברגע שנדע ידיעה כלשהי בביטחון ונצליח להגדירה, באותה רגע תחדל להיקרא פילוסופיה ותהפוך למדע.
תפקידה של הפילוסופיה להמשיך את העיון בשאלות הללו ולשמור על התעניינות בה, שכן היא עלולה להיעלם אם נבחר לצמצם את עצמנו בתוך גבולות הידיעות הברורות לנו, הניתנות להוכחה מוחלטת . יש לראות את ערכה של הפילוסופיה במידה רבה בעצם אי-הודאות שבה.
לעיני אדם אשר אין בו מהפילוסופיה, טוען ראסל, נוטה העולם להיות מוגבל, סופי וברור, כאשר עבור זה שבוחר להתפלסף, גם הדברים השגרתיים ביותר יכולים להעלות בו תהיות שתשובתן לא שלמה . וכן, למרות שאין באפשרות הפילוסופיה לענות על שאלות אלו, היא מאפשרת לנו להרחיב את אופק מחשבותינו ומשחררת אותנו מההרגל . על ידי כך שהיא מורידה את ביטחוננו בנוגע לוודאיותם של דברים, היא בעצם מגבירה את מחשבותינו לגבי מה שהם יכולים להיות .
מחוץ לתועלת של הוצאתו מדפוס מחשבה קבוע מראש, תועלתה העיקרית של הפילוסופיה, בכך שהיא משחררת את האדם משאיפותיו המצומצמות והאישיות . הפילוסופיה מאמינה, כי על האדם להרחיב את "האני" שלו על ידי קניין הדעת, ולא להסתפק בשמירתו כפי שהוא .
רוח כזו, תראה ראייה צנועה את מטרותיה ותשוקותיה כחלק מהכלל . היא לא תהיה קטנונית מכיוון שהיא תראה את צרותיה ושמחותיה כחלק קטן ממערך גדול בהרבה, ולכן הפילוסופיה לא תרחיב רק את מחשבותינו אלא גם את מעשינו ורגשותינו . זוהי החירות האמתית של האדם .
ברצוני להמליץ לכם על הספר "היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילאים" מאת נייג'ל וורברטון
ספר זה הינו ספר מאוד מעניין אשר מספר (בקצרה, יחסית) על כ39 פילוסופים ובינהם: (סוקרטס, אפלטון, אריסטו, אפיקורוס, הובס, לוק, פסקל, רוסו, קאנט פרידריך ניטשה ועוד...) הנה למשל קטע מאת אפיקורוס: "נסו לדמיין לעצמכם את ההלוויה שלכם. איך היא תהיה? מי יהיה שם? מה האנשים יאמרו? כל מה שתדמיינו לעצמכם מוכרח להיות לזווית הראייה האישית שלכם, כאילו אתם עדיין שם - צופים באירוע מאיזשהו מקום, למשל מלמעלה, או אולי מתוך הקהל." הקטע הזה בעצם מדבר על החיים שאחרי המוות. מה יקרה, מה יאמרו עליך. זה מה שהוא ותלמידיו חקרו במשך חייהם.
זהו אחד מ-3 ספרים שבסדרה (האחרים הם "היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים" "וההיסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים").
